דתיים לאומיים

כל הנתונים. נעים להכיר!

נערך לאחרונה ב- ה' טבת תשע"ז (3.1.17)

המסמך מתעדכן מעת לעת עם נתונים חדשים המתפרסמים לציבור.

שימו לב: כל הזכויות שמורות למכון מסקר. ניתן להעתיק או לצטט או להשתמש במידע המובא באתר, בהבאת המקור. הניסוח, העיצוב והריכוז שלנו, הנתונים עפ"י הלמ"ס.

יש לציין במיוחד שהמידע המעודכן כיום עשוי להיות שונה לגמרי מהמאמר כאן. עד לחידושו, יש לקחת את הנתונים בעירבון מוגבל. 

האוכלוסייה הדתית לאומי בישראל

דתיים לאומיים, או בשמותיהם הנרדפים- ציוניים דתיים, סרוגים (ואף 'מזרוחניקים'- בדר"כ קצת בלעג), הם קבוצת אוכלוסייה ייחודית ומגוונת בישראל. המגזר הדתי לאומי מונה כיום כ-700,000 נפש, כאשר בשוליו המטושטשים, הן מהצד החרדי, ובעיקר מהצד המסורתי-דתי, ניתן לכלול עוד כמאה אלף נפש לכל היותר. היקף זה מהווה כ-12.5% מהאוכלוסייה היהודית בישראל וכ-9% מכלל האוכלוסייה במדינת ישראל.[1]

כך הגדירו עצמם 11%, אך כ- 1.5% נוספים עונים על הגדרות המגזר הדתי לאומי משתי האוכלוסיות הצמודות אליו- זו החרדית וזו המסורתית דתית.

המגזר הדתי לאומי מורכב מכמה תתי מגזרים השונים בהשקפתם הדתית- הלכתית, עניין בעל השלכה למספר רב של סוגיות בנושאי דת ומדינה, חברה, פוליטיקה, צריכה, תרבות, חינוך ועוד. לאור מחקרים והערכות שונות, הורכב במכון מסקר המדגם המייצג של מגזר זה, והוא כולל אחוזים לכל תת-מגזר הבאים לידי ביטוי בסקרים השוטפים:

27% בעלי השקפה ציונית-דתית תורנית, 35% בעלי השקפה ציונית-דתית קלאסית, 23% בעלי השקפה ציונית-דתית ליברלית ו- 15% דתיים שאינם עונים על ההגדרות הקודמות. הקבוצה האחרונה מונה בעיקר יוצאי עדות המזרח מעל גיל 25, שהשקפתם אינה בהלימה להשקפות המקבילות ולכן הם קבוצה בפני עצמה לטובת הדיוק בממצאים. כל קבוצה כזו חופפת לקבוצה הסמוכה גם באחוזים ניכרים וגם בנושאים רבים, שיש בהם מן המשותף בין ההשקפות.

הרכב המגזר הדתי לאומי עפ"י הערכת מכון מסקר המבוססת על דיונים, מחקרים ומאמרים בנושא: 23% מקרב הציונות הדתית הליברלית, 35% מהציונות הדתית הקלאסית, 27% מהציונות הדתית התורנית, ו-15% נוספים אינם משתייכים להגדרות הקודמות אך דתיים לאומיים עפ"י כל הגדרה.

מלפניי ומצדדיי

הדתיים הלאומיים אינם שייכים לשני המחנות המנוגדים שכן, המחנה החרדי מצדו האחד, והמחנה החילוני מצדו השני. הדתיים לאומיים נבדלים מהמגזר החרדי (בהכללה) בהיבטים רבים הן חיצוניים והתנהגותיים והן הגותיים ותפישתיים. מן העבר השני, הדתיים לאומיים נבדלים מהחילוניים (בהכללה) מצד מחויבותם לעולם ההלכתי והקפדה עליו, גם אם זו אינה שווה בקרב כל המגזר הדתי לאומי. בנוסף, ישנם הבדלים תרבותיים, חברתיים, פוליטיים ועוד. אם נשייך את המסורתיים שאינם דתיים לפלח האוכלוסייה החילוני, אזי נקבל את אותם ההבדלים, אך מצומצמים במעט- כלומר, ההבדל הפוליטי, התרבותי ועוד יהיה פחות חריף ובולט, אך עדיין הדתי לאומי הממוצע נבדל מהמסורתי ומהחילוני בכל היבט.

ובכך נשאר פלח אחד של האוכלוסייה אשר נשאר קרוב יחסית למגזר הדתי לאומי והוא הפלח המסורתי-דתי. המסורתיים-דתיים הם גוון מורכב אשר נדרש לו מאמר נפרד ומפורט, אך נתאר אותו בקווים כלליים כך: המסורתי-דתי מקפיד על רמה הלכתית מסוימת הכוללת בעיקר את הסוגיות העיקריות ביהדות כגון שבת, חגים ומועדים, כשרות, תפילין לגברים ועוד, ומגוון הלכות נוספות, עיקריות פחות וברמת תדירות נמוכה מעט מההקפדה בקרב דתיים לאומיים. בהיבט התרבותי, המסורתי-דתי צורך פחות תרבות מערבית (בשלל האמצעים הקיימים) לעומת הציבור החילוני ושומר יותר על זיקה תרבותית המבוססת על המקורות, אם כי לא בהכרח. אף בהיבט הפוליטי, הוא בד"כ יזוהה יותר עם המחנה הימני ואף הימני דתי/חרדי, זאת בניגוד לחילוני הממוצע המזוהה באחוזים גבוהים בהרבה עם מפלגות המרכז/שמאל.

בגלל קירבתו של המסורתי-דתי לדתי-לאומי, ובגלל המשותף הרב בין חלקי האוכלוסייה הללו, ישנו אחוז מסוים מהמסורתיים-דתיים העונה על כל הגדרה קיימת של המגזר הדתי לאומי, ועל כן יש לראות באחרון, ככזה המכיל בוודאי את הדתיים-לאומיים כולם אך יחד עם אחוז מסוים של מסורתיים-דתיים.

מן העבר השני, מעט פחות אבל בדיוק מאותה סיבה, ישנם חרדים העונים על הגדרה דתית לאומית כמעט בכל היבט. מסיבה זו, יש להביא בחשבון אחוז, נמוך מאוד אבל קיים, של חרדים שהינם דתיים לאומיים בהתנהגותם ובתפישתם, הרבה יותר מאשר הם חרדים.

עד כאן המבט הכללי ביחס לשאר חלקי החברה המגוונת בישראל.

כעת נברר מעט מיהם הדתיים הלאומיים עצמם?

רעיונית- ככותרת ניתן להגדיר כך: שילוב חיי הרוח בחיי המעשה.

מכך נגזרות כותרות נוספות: גשמיות ורוחניות, תורה ועבודה, ציונות-דתית, קודש וחול, וכד'.

מה זה אומר בפועל?

דתיים לאומיים שותפים מלאים בחיי היומיום במדינת ישראל, בשוק התעסוקה, בצבא, באקדמיה, בשירות הציבורי ועוד, זאת מתוך עיקרון שילוב החיים הרוחניים עם המעשיים יחדיו, כלומר, יציאה לשוק העבודה והבאת פרנסה מלכתחילה ולא רק כי המצב איננו מאפשר אחרת.

זאת במקביל ל"איים" מסוימים הפרושים על ציר הזמן השבועי, המוקדשים להיבט התורני, למשל לימוד אישי בבוקר, חברותא בערב, זמני תפילות, שיעור שבועי בקהילה וכמובן שבת- ללא יציאה לעבודה ובהקדשת זמן רב יותר ללימוד תורני כלשהו.

זהו השילוב הגשמי-רוחני ביום יום השגרתי.

בהיבט הרעיוני, שילוב זה הוביל בעצם לשילוב המוכר- ציונות-דתית. כלומר, שילוב של שני הצדדים המנוגדים מאוד זה לזה דאז, ה"יישוב הישן" החרדי, הנתמך, "הגלותי", לבין החלוצים, החופשיים, עם עבודת הכפיים ולקיחת הגורל בידיים. השילוב בעצם אינו מוותר על ערכיו הבסיסיים של הצדדים ושוזר את העבודה הפיזית, את גאולת הארץ, את העשייה וההשתלבות בתוך חיי התורה וההלכה, כמעט ללא קושי או סתירה. מאז ועד היום, השילוב הזה יוצר אפיון ייחודי למגזר הדתי לאומי.

בהיבט החיצוני ניתן להגדיר בהכללה את הדתי לאומי כך: בעל לבוש בדרך כלל פשוט השומר על זיקה מסוימת לאופנה עם מותגים ידועים בדגש על צניעות- פחות בגדים צמודים, ללא מחשופים וללא סימנים בולטים מדי (קרע ג'ינס וכד'). אך ישנם גם צדדים נוספים.

מהצד התורני נפוץ יותר לראות ציציות בחוץ בקרב הגברים וכיסויי ראש מלאים בקרב הנשים (פיאות באופן נדיר). לבושם בדר"כ אלגנט אך גם לא מעט חוסר הקפדה בולטת כגון חולצת טריקו פשוטה ומכנס ארוך מעל סנדלים. ישנו מיעוט מזערי של לובשי חליפה שחורה והם בעיקר רבני קהילה/אברכים וכד' (מגבעת שחורה עוד יותר נדירה ונהוגה רק בקרב רבנים בולטים במגזר).

מהצד הליברלי ניתן להבחין יותר בלבוש מערבי מודרני, הכולל את מותגי רשתות האופנה הידועות, כיפה צבעונית מעט קטנה יותר וכיסויי ראש חלקיים (סרטים) לנשים עד אי חבישה כלל, לרבות מכנסיים במקום חצאית.

אלו הם קווים כלליים ביותר, בהכללה גסה וללא התחשבות בגוונים הרבים הנמצאים על התפר הרחב והמטושטש שבין תתי הזרמים.

היכן הם גרים?

המכנה המשותף לרובם המוחלט של הדתיים לאומיים הוא החיים בקהילה והשתייכות אליה. גם הדתי לאומי ברמת גן, ישתייך במידה מסוימת לבית הכנסת בו מתפללים דתיים לאומיים נוספים, ובכך יווצר מצב שהוא ומשפחתו שייכים לקהילה המרכיבה דתיים לאומיים רבים ברדיוס הקרוב לבית הכנסת, גם אם כל משפחה גרה בבניין שכולו משפחות שאינן דתיות. אך ברוב המקרים, הקהילה הרבה יותר קרובה כי מלכתחילה דתיים לאומיים שואפים יותר ויותר להגיע לדירה בשכונה המיועדת לציבור הדתי לאומי. הייעוד לציבור זה מתבטא במובנים טכניים (מעלית שבת, מרפסת סוכה, מבנה פנימי של הדירה מבני בתי כנסת ייעודיים ועוד) וקהילתיים חינוכיים (מוסדות חינוך דתיים, השתייכות וקירבה לשכנים זהים להשקפה ולאורח החיים ועוד). לכן, על אף שרוב משקי הבית במגזר הדתי לאומי נמצאים בערים הגדולות אשר רוב אוכלוסייתן היא לא דתית, הם עדיין נמצאים לרוב בשכונות ואזורים המאופיינים בריכוז גדול של דתיים לאומיים.

פיזור האוכלוסייה הוא דינמי מאוד ובתוך מספר שנים עשוי להשתנות משמעותית באזור ספציפי אך בכל זאת הנתון העדכני הוא פחות או יותר כזה:

העיר ירושלים- שם נמצאים בין 13% ל- 20% מהמגזר. עיר מגוונת מאוד באופן כללי, אך גם מבחינת המגזר הדתי לאומי- נמצאים שם כלל הגוונים שלו. רוב הדתיים מרוכזים באזורי מגורים ספציפיים.

אזור המרכז- חלק הארי של המגזר: כ- 30% ממנו נמצא שם. הערים העיקריות בגוש דן הן גבעת שמואל, פתח תקווה ורעננה, וערים נוספות במרכז הן רחובות, נתניה, מודיעין ועוד קיבוצים ומושבים דתיים מובהקים (נחלים, בארות יצחק וכד').

ת"א- כ- 8% מהמגזר- הכוללים גם את אזור רמת גן-גבעתיים וצפון/דרום ת"א.

אזור יו"ש- גם הוא חלק מרכזי באוכלוסיית המגזר- כ- 15% מהמגזר מתפרס בשטח זה, רוב מוחלט ביישובים קהילתיים, חלקם מעורבים וחלקם דתיים- תורניים בלבד. גם כאן, כל יישוב בעל גוון שונה מבחינה דתית וכמעט כל הקשת המגזרית נמצאת בשטחי יו"ש, תלוי מאוד באזור.

אזור הצפון- כ-10% מהמגזר מתפרסים באזורים שונים בצפון הארץ- מושבים בגליל, יישובי הגולן, ערים גדולות יותר כמו נהריה, עכו, מעלות, צפת ועוד.

חיפה והקריות - עוד כ- 5% המתרכזים בעיקר בשכונת נו"ש בחיפה ובכרמל, ובקריות באזורים ספציפיים.

הדרום- כ- 14%- המתפרסים בעיר באר שבע, בקרית גת, נתיבות, שדרות, וביישובים רבים נוספים.

שיעור הילודה ומאפייני משק בית

הילודה במגזר גבוהה ביחס לכלל האוכלוסייה אך נמוכה מזו החרדית. ממוצע הילודה לאשה הדתית לאומית עומד על 4.2 לידות לאשה, לעומת כ-3 בקרב מסורתיות דתיות עד 2.1 בקרב אשה חילונית, ומנגד 6.7 לאשה החרדית.[2] ישנו הבדל בין ההשקפות השונות ואף הבדל משמעותי בין האזורים הגיאוגרפיים, למשל ילודה גבוהה יותר ביהודה ושומרון וירושלים לעומת פתח תקווה, גבעת שמואל ורעננה. עם זאת, במספר גדול של ערים ויישובים בארץ, ישנם 'גרעינים תורניים' אשר מתאכלסים גם באזור המרכז (תל אביב, רמת גן, לוד, הוד השרון וכו') וגם בפריפריה (עכו, ירוחם, באר שבע וכו') ומאופיינים כמו בעלי ההשקפה התורנית, גם בנתוני הילודה וגם ברמת הכנסה ועוד.

הילודה הממוצעת לאשה בישראל בחלוקה על פי מידת דתיות. נכון לשנת 2015.

הנתונים הבאים מציגים את מספר הנפשות למשק בית בממוצע אחוזי, בחלוקה על פי מידת דתיות:

בקרב דתיים, ישנם 12.4% עם 7 נפשות ומעלה במשק בית אחד (לעומת 32.6% בקרב החרדים ו- 4.7% ומטה בקרב השאר).

בנוסף, 13.4% עם 6 נפשות (לעומת 13.1% בקרב החרדים, ו- 10.6% ומטה בקרב השאר), וכן הלאה.

ממוצע מספר הנפשות במשק בית דתי ( המשיבים מגיל 20 ומעלה ), עומד על 4.33, לעומת 5.53 בקרב החרדים, 3.77 בקרב מסורתיים-דתיים, ו-3.2 בקרב השאר. ממוצע הנפשות במשק בית של כלל האוכלוסייה הוא 3.61.

התפלגות מספר נפשות למשק בית בישראל בחלוקה עפ"י מידת דתיות. הנתונים באחוזים, נכון לשנת 2015.

הנתונים הבאים מציגים את התפלגות הגילאים ומשקלה של כל קבוצת גיל באוכלוסייה, בממוצע אחוזי, בחלוקה על פי מידת דתיות (רק מגיל 20 ומעלה):

ניכר היטב כי במגזר החרדי הגיל הצעיר הוא האחוז הגבוה ביותר- 35.7% הם בגילאי 20-29, ו- 24.6% בגילאי 30-39. זאת לעומת 22.8% בקרב המגזר הדתי שהם בני 20-29 ו- 22.2% שהם בגילאי 30-39. וכן הלאה.

האחוזים מצומצמים יותר בכל קבוצת גיל, במידה ומחשיבים גם את גילאי 0 עד 19.

תפלגות גילאים בישראל בחלוקה עפ"י מידת דתיות. הנתונים באחוזים, נכון לשנת 2015.

הכנסה ומאפייני עיסוק

מחקרים שונים אשר בדקו את רמת ההכנסה בישראל באוכלוסיות שונות, לא החשיבו את המגזר הדתי לאומי כמגזר מאופיין ולכן הנתונים המדויקים חסרים עליו. ישנן מספר השערות בנושא ולכולן אותה המסקנה הגורסת כי שיעור ההכנסה למשק בית דתי לאומי הוא הממוצע של משקי הבית בישראל עם נטייה קלה מעליו. גם בנושא זה, ההבדלים ניכרים בתתי המגזר השונים כך שהממוצע יורד ככל שיש קירבה להשקפה התורנית ועולה ככל שישנה קירבה להשקפה הליברלית.

עקב ההבדלים בילודה ובמספר הנפשות בבית, יעדי ההוצאה הכספית משתנים מהאוכלוסייה הכללית במספר תחומים. פרט להוצאות השוטפות הדרושות לילדים קטנים בבית, ההוצאה המשמעותית ביותר במשפחה דתית לאומית היא על תחום החינוך, שכן רוב ההורים במגזר הדתי לאומי משלמים שכר גבוה מאוד על מוסדות החינוך, המתגברים את הלימודים הכלליים והנדרשים בחינוך הממלכתי, בלימודי קודש. עובדה זו בשילוב של מספר ילדים מוגבר, יוצרת הוצאה ניכרת וייחודית למגזר, הכפולה מהוצאת האוכלוסייה הכללית (כ- 3,400 ₪ בחודש לעומת כ- 1,700 ₪).[3] בנוסף, מספר הנפשות הגבוה יחסית במשק הבית הדתי לאומי, מביא להכנסה לנפש נמוכה יותר מזו באוכלוסייה הכללית, שכן אותה הכנסה של שני בני הזוג הדתיים מתחלקת ליותר נפשות בבית לעומת מספר הנפשות הממוצע במשק בית חילוני.

הנתונים הבאים מציגים את נתוני ההכנסה האישית ברוטו, בממוצע אחוזי, בחלוקה על פי מידת דתיות (רק מגיל 20 ומעלה):

ניתן להבחין כי ההכנסה האישית בקרב דתיים (רובם המוחלט בני המגזר הדתי לאומי על גווניו), גבוהה יותר מהמגזר החרדי מימינו, וגם מהמסורתי דתי משמאלו. עם זאת, הנתונים מעט נמוכים יותר מהאוכלוסייה הכללית- המסורתיים שאינם כל כך דתיים והחילונים.

לדוגמא: 18.6% מהדתיים מרוויחים מעל 14,000 ש"ח בחודש ברוטו, לעומת רק 4% מהחרדים ו- 8.9% מהמסורתיים דתיים, אבל 22.6% בקרב השאר.

בנוסף, ההכנסה הממוצעת האישית ברוטו בקרב כלל הדתיים, עומדת על 9,892 ש"ח לעומת 5,197 ש"ח בקרב החרדים, 7,825 בקרב מסורתיים דתיים, ו- 12,216 ש"ח בקרב השאר.

התפלגות הכנסה כספית אישית ממוצעת בישראל, בחלוקה עפ"י מידת דתיות. הנתונים באחוזים, נכון לשנת 2015.

הנתונים הבאים מציגים את נתוני ההכנסה הממוצעת לנפש במשק בית, בממוצע אחוזי, בחלוקה על פי מידת דתיות (רק מגיל 20 ומעלה):

ניתן להבחין כי ההכנסה הממוצעת לנפש במשק בית דתי, גבוהה יותר רק ממשק בית חרדי אך נמוכה מכל השאר.

כך למשל, 20% בקרב הדתיים חיים במשק בית אשר ההכנסה בו היא עד 2000 ש"ח לנפש בממוצע, לעומת 52.6% מקרב החרדים, 15.6% בקרב המסורתיים דתיים, 11.8% בקרב מסורתיים לא כל כך דתיים, ו- 6.4% בלבד בקרב חילונים.

התפלגות הכנסה כספית ממוצעת לנפש במשק בית בישראל, בחלוקה עפ"י מידת דתיות. הנתונים באחוזים, נכון לשנת 2015.

יש לזכור, כי הנתונים אינם משקפים רמת הכנסה נמוכה דווקא, זאת בגלל מספר הנפשות הגבוה יותר בממוצע במשק בית דתי, אשר גורם לאותו סכום כספי (שתי משכורות ההורים) להתחלק בקרב יותר נפשות. לדוגמא: הכנסה של 19,000 ש"ח ברוטו משני ההורים יחד, מתחלקת בין 4.2 ילדים בממוצע, ולכן ההכנסה לנפש תהיה במקרה זה- 3,064 ש"ח (6.2 נפשות כולל ההורים). נתונים זהים בקרב חילוני למשל (2.1 ילדים) מביא לתוצאה הבאה: 4,634 ש"ח לנפש.

עצמאיים ושכירים

הנתונים הבאים מציגים את אחוזי העצמאיים והשכירים בחלוקה על פי מידת דתיות:

בקרב המגזר הדתי (גיל 20 ומעלה), 87.3% הם שכירים, 10.5% עצמאיים (באופן רשמי, כולל שותפויות, בעלות וכו'), ו- 2.2% כלולים תחת הגדרת 'אחר'.

יש לזכור, כי ייתכן ורבים עוסקים במלאכה מסוימת "מהצד" ומתפרנסים מעיסוק נוסף מלבד השכר הרשמי שלהם, לכן יש לקחת בחשבון, כי יהיו עוד מספר אחוזים מעל ה-10.5% הרשמיים, אשר מתנהלים בצורה עסקית או צורכים מוצרים הקשורים לכך כגון: חשבון עסקי, שירותים לעסק, ועוד. הנתון להלן מציג רק את הנתון הרשמי, כאשר המשיב רשום כעצמאי עפ"י רשויות המס.

עצמאים ושכירים במגזר הדתי לאומי, מגיל 20 ומעלה. הנתונים באחוזים, נכון לשנת 2015. הנתונים די זהים לשאר המגזרים.

בקרב פלחי האוכלוסייה הנוספים (מי שאינם הגדירו עצמם כדתיים), האחוזים מתחלקים כך:

חרדי: שכיר- 89.6%, עצמאי- 9.8%, אחר/לא ידוע: 0.6%.

מסורתי דתי: שכיר- 86.2%, עצמאי- 13.1%, אחר/לא ידוע: 0.7%.

חילוני: שכיר- 85.1%, עצמאי- 13.6%, אחר/לא ידוע: 1.3%.

השכלה

הנתונים הבאים מציגים את מספר שנות הלימוד (על בסיס אחוזים) בחלוקה על פי מידת דתיות:

כאמור, רוב בני ובנות המגזר הדתי לאומי נמצאים במסגרות חינוך המתגברות את לימודיהם הכלליים בלימודי קודש, כלומר ימי לימודים ארוכים משמעותית מיום רגיל בחינוך הממלכתי. בנוסף, ההשכלה האקדמית נרכשת מוקדם ביחס לאוכלוסייה הכללית וזאת בעקבות מסלול חיים "מקוצר" יותר, כלומר לאחר השירות הצבאי/הלאומי, מרווח הזמן עד ללימודים אקדמאים קצר וגיל הנישואים הממוצע מתקרב.[4] באופן חד משמעי, הנטייה במגזר הדתי לאומי ללימודים גבוהים, היא לכיוון האקדמי המובהק, והרבה פחות ללימודי מקצוע/תעודה שונים.[5]

מספר שנות לימוד בישראל בחלוקה עפ"י מידת דתיות. הנתונים באחוזים, מגיל 20 ומעלה, נכון לשנת 2015. יש להיזהר מנתונים אלו שכן הם עשויים להכליל שנות לימוד בישיבה במגזרים הדתי והחרדי.

נתון נוסף הוא חלוקת התלמידים העולים לכיתה א' עפ"י סוג חינוך (יהודי בלבד): ממלכתי, ממלכתי-דתי וחרדי

19.4% מילדי כיתה א' לומדים במוסדות החינוך הממלכתי דתי, 25% במוסדות חרדיים שונים, והשאר (55.6%) בחינוך הממלכתי. יש לזכור כי ישנה זרימה דו כיוונית של התלמידים בין סוגי החינוך עם התקדמות גילם, בעיקר עזיבה של החינוך הממלכתי דתי והחרדי אל עבר הממלכתי.

הנתונים המלאים:

צריכת מדיה

הנתונים הבאים מציגים את אחוזי בעלי המחשב בביתם ואחוזי הגישה והשימוש לרשת האינטרנט בחלוקה על פי מידת דתיות:

המגזר מאופיין בצריכה ייחודית של אמצעי תקשורת בישראל. מצד אחד, ישנה חשיפה גבוהה ופעילות רבה בפייסבוק ובאינטרנט בכלל, העיתונים הגדולים נקראים, וכמעט מחצית מהמגזר נחשף במידה מסוימת לשידורי הלווין בערוצים השונים. מאידך, יש שני הבדלים מרכזיים מהאוכלוסייה הכללית:

א. צריכת התקשורת הזו שונה מכיוון שהיא מסוננת וממוקדת יותר, למשל סינון ערוצי טלוויזיה ותכנים באינטרנט.

ב. צריכה מקבילה באותם התחומים: עיתונות מגזרית בסופ"ש, אתרי אינטרנט מגזריים, תחנת רדיו בעלת מאפיינים של המגזר וצריכה נוספת של עלוני שבת- אמצעי מדיה יעיל המופץ חינמית בבתי הכנסת (כ-90% נחשפים לפחות לעלון אחד כל שבת).[6]

גישה וחשיפה למחשב ואינטרנט בישראל בחלוקה עפ"י מידת דתיות. הנתונים באחוזים, מגיל 20 ומעלה, נכון לשנת 2015.

בעלות ושכירות על דירה

הנתונים הבאים מציגים את אחוזי הבעלות והשכירות על דירה בחלוקה על פי מידת דתיות:

בקרב המגזר הדתי (גיל 20 ומעלה), 69.1% מחזיקים בבעלותם דירה אחת לפחות, 25.3% גרים בשכירות ואין בבעלותם דירה, ו-5.6% הנוספים- לא ידוע או אחר.

בקרב פלחי האוכלוסייה הנוספים (מי שאינם הגדירו עצמם כדתיים), האחוזים מתחלקים כך:

חרדי: בעלות על דירה- 69.2%, שכירות- 27.4%, אחר/לא ידוע: 3.4%.

מסורתי דתי: בעלות על דירה- 76.1%, שכירות- 18.6%, אחר/לא ידוע: 5.3%.

מסורתי לא כל כך דתי: בעלות על דירה- 73.9%, שכירות- 21.1%, אחר/לא ידוע: 5%.

חילוני: בעלות על דירה- 65.8%, שכירות- 26.7%, אחר/לא ידוע: 7.5%.

נתוני שירות צבאי ולאומי

האפשרויות העומדות בפני בחור דתי לאחר סיום כיתה י"ב, הן האפשרויות הבאות:

גיוס רגיל לצבא, מכינה קדם צבאית, ישיבת הסדר או ישיבה גבוהה.

מכינה קדם צבאית היא אפשרות לדחיית גיוס בשנה/שנה וחצי/שנתיים, על מנת להעמיק את עולמו הרוחני ולהתבסס בו לפני השתלבותו במערכת הצבאית ובמורכבות שלה מבחינת חייל דתי. לאחר מכן, הוא מתגייס ל- 3 שנים מלאות, ברוב מוחלט מן המקרים לגיוס קרבי. ישנן כ-20 מכינות מסוג זה, כאשר רובן מציעות את המסלול הנ"ל וחלקן אף מציעות שילוב לימודים גבוהים בזמן השהות במכינה.

ישיבת הסדר היא אפשרות קיצור השירות הצבאי אך הגדלת שנות הלימוד בישיבה לאחר מכן או גם לפני וגם אחרי השירות. בסה"כ מסלול ישיבת ההסדר אורך כ-5 שנים כאשר באמצעם ישנו פרק של כמעט שנתיים לשירות הצבאי. במסלול זה, מתגייסים יחד בחורי הישיבה לאותו יעד, ולרוב לשירות קרבי. מסלול זה נחשב לאפשרות תורנית יותר מהמכינות ובוודאי מגיוס ישיר לצבא ללא הכנה תורנית כלשהי. כיום, ישנן מעל 50 ישיבות הסדר ברחבי הארץ.

ישיבה גבוהה היא אפשרות לבחורים המעוניינים ללמוד במסגרת "תורתו אומנותו" ללא הגבלה או מחויבות למסלול מכינה או הסדר, ולאחר מכן לרוב להתגייס לשירות משמעותי יותר מבחינתם לאחר לימוד ישיבתי מעמיק. במסגרת זו ישנן כ-20 ישיבות המציעות מסלול זה, כאשר בזמן שהותו בישיבה, אסור לבחור להיות במסגרת אחרת כגון עבודה או לימודים חיצוניים. אפשרות זו נחשבת התורנית ביותר, שכן היא גם מחייבת השקעת זמן נטו בלימודי קודש.

נתוני הגיוס מכל מסלול מעורפלים ולא חד משמעיים, ואין כיום נתון רשמי מסודר לאחוז המתגייסים בכל אחת מאפשרויות אלו. עם זאת, ההערכות הנכונות לגבי שנת תשע"ג (כ-15,000 בוגרי החינוך הדתי, בנים ובנות), הן שכ-20% מהבנים המסיימים את י"ב במערכת החינוך הממלכתית דתית, בוחרים את ישיבות ההסדר, כ-17% הולכים למכינות הקדם צבאיות, 6% לישיבות הגבוהות, כ-2% למסגרות חרדיות או אחרות, והשאר לגיוס רגיל - כ-55% מהבנים.

בקרב הבנות האפשרויות הן אחרות:

לבחורה הדתייה ישנה אפשרות להצהיר על עצמה כדתייה ומכך היא תהיה פטורה מחוק גיוס חובה. המסלול החלופי שהן בוחרות בהתנדבות מלאה הוא השירות הלאומי. יותר מ-70% מבנות החינוך הממלכתי דתי, בוחרות כך. השאר בוחרות מסלולים אחרים: שירות צבאי (כ-20% - 25%) או מדרשה/מכינה קדם צבאית לבנות. המסלול במדרשה ובמכינה מגוון, והוא כולל גיוס בסיומו, אפשרות ללימודים באמצעו ועוד. כיום ישנן יותר מ- 20 מדרשות הנמנות על הזרם הדתי לאומי, וכ-2 מכינות לבנות בלבד ועוד מספר מכינות מעורבות.

השירות הלאומי מורכב גם מבוגרי ובוגרות כיתות י"ב ברחבי הארץ שהם לא מהחינוך הדתי, כך:

בשנת תשע"ה, שירתו בסה"כ 15,675 מתנדבים בשירות הלאומי (לא כולל 800 חרדים בשירות האזרחי), דרך הגופים הבאים: האגודה להתנדבות, בת עמי, עמינדב, שלומית, ש"ל ושוויון חברתי.

בנות הציונות הדתית מהוות 53% מכלל המתנדבים- 8,106 בנות.

מתוך קבוצה זו, 66% (5,350 בנות) בשנתן הראשונה ו- 34% (2,756 בנות) בשנתן השנייה לשירות.

תקציב המדיה של לפ"מ (לשכת פרסום ממשלתית) לפי מגזרים ב- 2015

התקציב הממשלתי לפרסום באמצעי המדיה השונים בכל הארץ עומד על 170 מיליון ₪. 8.7% מתוכם מופנה למגזרים השונים (ערבי, רוסי, חרדי, אתיופי ודתי לאומי), כלומר 15,198,000 ₪.

למגזר הדתי לאומי הוקצו 1,920,000 ₪ בשנה זו, כלומר 1.12% מכלל התקציב הממשלתי לפרסום, ו- 12.6% מכלל התקציב למגזרים.

התקציב שהוקצה למגזר הדתי לאומי (כאמור- 1,920,000 ₪) התחלק לקטגוריות הבאות כך (מספרים מעוגלים):

• 201,000 ₪ לרדיו
• 1,258,000 ₪ לעיתונות
• 458,000 ₪ לאינטרנט

שאר המגזרים:

מידע נוסף ייכתב וייערך עם הזמן, כמו גם עדכון הנתונים ופרסומים נוספים.

רוצים לשאול עוד על המגזר הדתי לאומי? על הציונות הדתית? להתייעץ בנוגע לכל הקשור למגזר?

רוצים הרצאה מיוחדת על הציונות הדתית? ד"ר עדו ליברמן ישמח להגיע.

נשמח לשוחח,

התקשרו עכשיו!

[2] מרכז המחקר והמידע של הכנסת, "שיעורי הפריון הכולל בישראל לפי דת ולפי רמת דתיות והשפעתם על ההוצאה הציבורית הציבורית", 2016.

[3] משפחה ממוצעת עם 4 – 5 ילדים בגילאי החינוך תוציא יותר מ- 3,000 ₪ בחודש רק על תשלומים ישירים למוסדות ללא הוצאות עקיפות, ולעתים הרבה יותר במשפחות עם יותר ילדים. הוצאה זו עומדת על ממוצע של 1,704 ₪ למשפחה בכלל האוכלוסייה. עפ"י מחקרה של עדית סולברג, אוניברסיטת אריאל, 2013.

[4] המקובל הוא להתחתן בשנות העשרים המוקדמות, הטיול לאחר הצבא שכיח פחות, ואף אלו אשר יוצאים לטיול זה, נשארים פרק זמן קצר יחסית בחו"ל על מנת לחזור.

[5] בסקר שנערך לאחרונה במכון מסקר עבור מכללה אקדמית, עלה נתון זה בפירוש, במיוחד בקבוצות המיקוד, כאשר הסיבה לכך הוסברה בלחץ וההשפעה החברתית במגזר ללכת לכיוון האקדמי, זאת בשילוב הסיבות שהוזכרו לעיל.

[6] הנתונים המלאים על צריכת המדיה במגזר הדתי לאומי, קיימים חלקית בסקרים שנערכו במכון מסקר בשנים האחרונות.